שמיכת החמין של סבתא גבי אזולאי, או – "לשחזר טקס לסַפֵר טקסטיל"

תערוכה של תלמידי שנה ג - המחלקה לאריגה בשנקר בשיתוף האחים עיני- ניקוי ותיקון שטיחים.

בימים אלו מוצגת תערוכה צנועה אבל בעלת עוצמה בגלריה לורבר בבניין מיטשל בשנקר. התערוכה היא שיתוף פעולה של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר והמפעל של האחים עיני לניקוי ותיקון שטיחים.

“הסטודנטים ביקרו מספר פעמים בסטודיו לשחזור וצביעה של האחים עיני והתנסו במגוון המלאכות המיוחדות. לאחר מכן, יצא כל אחד מהסטודנטים למסע עיצובי אישי אשר התמקד בעולם חפצי טקס, במיוחד תשמישי קדושה יהודיים.  שחזור, ״החזרת דבר למכונו״, מהווה מילת מפתח בתהליך העיצובי אשר התפתח בפרויקט". (מתוך טקסט התערוכה גלי כנעני מנחת הפרויקט)

המציגים יצאו  לחיפוש חפץ שהיה במשפחתם בדורות עברו, ושימש לטקס מסורתי , ובתהליך של שינוי ותיקון יצרו משהו חדש השומר בתוכו את זיכרון העבר אך התחדש לאור אמירה  אישית של כל יוצר בתערוכה.

"סבתא – גבי אזולאי, עלתה מהעיר אממלילי בתוניס כאשר היתה בת 15 ולא נשמר במשפחה אף פריט מתקופות ילדותה ונעוריה", מספרת גליה עברון. "כאשר הייתי צריכה פריט מבית המשפחה לתערוכה פניתי שוב ושוב  לסבתא שתמצא משהו, ואז היא אמרה בצחוק שיש לה את השמיכה הישנה בה  היו מכסים את החמין, השמיכה היא כבת  100 שנה וספוגת ריחות וצבעים מעשרות סירי החמין אותם כסתה, כן נטמעו בה ריחות עשירים של כורכום, פפריקה, כמון. השמיכה זכורה לי מילדותי עם  כל חוריה והמקומות השרופים בה והזכירה את כל השבתות בהן ריח החמין ממלא את הבית"  בתהליך התיקון ממשיכה גליה לספר, ".צבעתי את השמיכה בתבלינים- שיטה שלמדנו בסדנת הצביעה של האחים עיני, השתמשתי בכמון כורכום פלפל , גם פרמתי את חוטי השמיכה על עברם וסרגתי מהם יריעה חדשה".

שמיכת החמין של הסבתא גבי אזולאי

השמיכה של גליה עברון, מהחוטים של שמיכת החמין, צבועים בתבלינים

כמוה שילב את הפרימה והתיקון  ערן טואף שמשפחתו עלתה מבגדד." בארון בבית אבא", הוא מספר, "היתה תלויה כותונת כחולה של סבא אותו לא הכרתי כיוון שמת לפני הולדתי. הכותנת היתה הלבוש שלו לימי שבת וחג בבגדאד. לכל בני המשפחה הגברים היו כותונות לשבת, לבוש שהפריד בין חול ושבת ומועד". לימים שעלו לארץ נפסק המנהג והכותונת נשארה תלויה בארון. "בקשתי רשות להשתמש בחולצה" ממשיך ערן "ופרמתי אותה, ואת חוטיה הכחולים ארגתי לתוך יריעה ארוכה  שיוצרת תכריך למת. הרגשתי שזו פעולה אגרסיבית והורסנית לפרום את הכותונת, אך לקחתי אותה למקום שלי ויצרתי אריגה שהיא גם תכריכים אבל גם נראית כמו מגילה. ושמרתי את זכרון סבא שלא הכרתי בתכריך מכותונתו". גם עבודתו של ערן מתבססת על  רעיון תיקון של שטיחים , בו  לפעמים פורמים שטיח עתיק ומשתמשים בחוטיו.

 

תכריך של ערן טואף

קארין כהן  לא התלבטה במה לבחור כנושא לעבודה. טקס  הפרשת החלה. בימי שישי בעת אפיית החלה לשבת קיים גם בחייה היום. היא מספרת " הנשים מתקבצות ביום שישי , מנפות את הקמח, כילדה זה היה אחד מתפקידי לנפות את הקמח, אופות את הלחם לשבת ומפרישות חלה לכהנים". קארין שהיא עצמה ממשפחת כהנים  מספרת "זה יכול להיות טקס עם משתתפים רבים עם ברכות של רבנים וזה יכול להיות טקס אינטימי של נשים בלבד. במהלכו הנשים עוצמות עיניים ונושאות ברכות לבני המשפחה זה גם טקס שקשור לפריון, ניפוי הקמח מפריד בין טוב לרע בין קודש לחול. ניפוי הקמח ותנועת הידים תוך נענוע הנפה וזרימת הקמח מבעד לחורי הנפה יוצרים מקצב ומרקמים משתנים, הטקס יוצר הרמוניה חום ושמחה " היא מוסיפה שברקע הוריה מתרגשים גם הם משיחזור הטקס המשפחתי בתערוכה.

הפרשת החלה של קארין כהן

נילי וינברג פודים הלכה בדרך אחרת, כיוון שלא מצאה בזכרונות המשפחה פריט שיתאים, היא הסתכלה על חייה הנוכחיים והתייחסה להשלת הנעלים בכניסה לביתה. "חיפשתי טקסים ביהדות שקשורים להשלת נעלים" היא מספרת, " חולצים נעלים באבל ובמקדש, אך הטקס הקיצוני ביותר הוא טקס החליצה שעורכים בין אשה שהתאלמנה מבעלה ללא ילדים,  ואחיו של הבעל, במדה ואינו נשוי,  שלפי הדת צריך לשאתה לאשה, ואם אינו רוצה לשאתה,  מתקיים טקס החליצה.  במהלכו האשה חולצת את נעלו של הגבר ומשליכה אותה לעברו.  הטקס מתנהל בפני קהל והוא ממש תיאטרלי, זהו טקס חריג ביהדות שאשה משפילה גבר אך זהו גם טקס של שחרור- שחרור של שני אנשים שלא רוצים לחיות ביחד ומאפשר לכל אחד מהם להשתחרר ממחוייבות ולחיות את חייו".  נילי יצרה סדרה של נעלי גברים עליהם מודפסים רישומים שלקחה מדוגמא של נעל נשית. "כיוון שבטקס יש השפלה מצד אחד ושחרורו מצד שני" היא מספרת מדוע הנעלים הן בצבע אפור,  "לא הלכתי על לבן או שחור קיצוניים אלא  על האמצע בינהם- בחרתי בצבע האפור".

נעלי חליצה של נילי וינברג פודים

אלכסנדרה גרבר בחרה בחפץ עתידי לעולמה. "כעולה מרוסיה" היא מספרת, ,היה לי קשה להתחבר לעולם הטקסים היהודי , לכן חיפשתי את הפריט לעבודה בין פריטי היהדות שקשורים לאריגה. והגעתי כמובן לטלית. הטלית מלווה אותנו באירועים רבים במהלך חיינו" וכאן גם מצאה את  החיבור האישי "אני מתחתנת בפברואר" ספרה " והחלטתי להכין טלית חתן לבן וזוגי. הגעתי למפעל טליתות "משכן התכלת" בבאר שבע, אך התברר שלי – כאשה, אסור להכנס למפעל,  אני יכולה לטמא את הטליתות במגע . אבל הם עזרו לי בכל מידע אפשרי. למדתי שטלית חתן יותר חגיגית ומאופיינת ביותר כחול. עובי הפסים הכחולים בה הוא אופייני לעדות השונות בעוד המזרחיים אורגים פסי תכלת עבים  בני אשכנ אורגים פסים דקים" . בדרך כלל בראש הטלית משולב טקס יהודי  "אני רציתי לשנות  משהו ולשלב את הטקסט בפסי התכלת", היא מתייחסת לתהליך העבודה שלה בו התמודדה עם הרצון  לשלב טקסט בפסי אריגה " בסוף בחרתי בתהליך פרימה של חוטי התכלת. כיוון שהם ארוגים בדוגמת סאטן צפופה, יכולתי לפרום אותם בצורת האותיות של הטקסט מבלי לפגוע בבד. כיווון שזהו בד  צמר עשיתי לו מעט לליבוד ששמר על החוטים מלהפרם, זהו בעצם תהליך של פרימה ורסטורציה של בד.

טלית חתן של אלכסנדרה גרבר

והאחים עיני מההניע אותם לשותפות בפרויקט?

שאלתי את ארז עיני מנכ"ל החברה .הוא עונה "חשוב לנו להפיץ את הידע של מלאכה עתיקה, לאפשר לעוד אנשים להכיר את  התהליכים , את תהליכי הצביעה העתיקים ואת תהליך תיקון השטיח או הטקסטיל העתיק". , המשתתפים בתערוכה עברו גם סדנאות במפעל בהם התנסו בצביעה טבעית עם בני עיני, למדו מעובדי החברה כיצד מתקנים שטיח עתיק..

הנחתה את הפרויקט גלי כנעני.

סדנת הצביעה עם בני עיני

.

 התערוכה מוצגת בגלריה לורבר בבניין מיטשל בשנקר

רחוב ידע עם 8 רמת גן..

שעות פתיחה א-ה 10:00- 20:00

יום ו 10:00-13:11

התערוכה תנעל ב 13.11.14

האחים עיני - המומחים בניקוי שטיחים

האחים עיני- המומחים בניקוי שטיחים

הסיפור שמאחורי השטיח

 

בפעם הראשונה שהגעתי למפעל לניקוי ותיקון שטיחים של האחים עיני בלוד, ראיתי רק את הכניסה החשופה בה הם בודקים ומעריכים את השטיחים המגיעים לניקוי ותיקון, בפעם  השניה הצצתי פנימה וראיתי אוסף עתיק של גלגלי טוויה ונולים, בפעם השלישית כבר צעדתי לתוך סדנת הצביעה ותיקון השטיחים, נגעתי בחוטי המשי שמגיעים מברזיל, ונצבעים בצבעים טבעיים בדוודי ענק, והיו פעם רביעית וחמישית, ושותפות מאחורי הקלעים בתערוכת נולים. בשבוע שעבר נפגשתי עם רוני עיני והכרתי את הסיפור של האבא מנשה שהקים מפעל משפחתי, שמעתי סיפורי שטיחים עתיקים, וגם כיצד הופכים שטיח חדש למיושן תוך טבילתו במיכלי ענק של שתן פרות. ובעיקר כיצד הפך מפעל ביתי מחולון למוסד מוכר ומוערך בעולם של שטיחים עתיקים.

אבא מנשה עיני היה בן 13 כאשר הגיע לביקור בארץ  עם אביו בשנת 1936. מעירק , ארץ הולדתם. מנשה הנער התאהב בארץ והחליט שאינו חוזר לעירק. בארץ שלטו הבריטים וכיון  ששהה פה ללא אישור גורש לסוריה. שם כמובן התחבר לקהילה היהודית ויצר קשר עם קבוצת מחתרת שהבריחה יהודים מלבנון, סוריה וארצות האזור לישראל לקיבוץ עין גב. שם הם היו מיד מתערבבים עם התושבים כך שלא ניתן היה לזהותם ולגרשם. כמו כל חברי קבוצת המבריחים הוא עבד במקצוע  כיסוי ובחר  להיות מתקן שטיחים, כיוון שמתקני השטיחים ישבו על המדרכה  ועבדו וכך צפו בעוברים ושבים ויכלו לזהות מבינהם יהודים הזקוקים למסתור ולהברחה. היתה להם דירת מסתור שאת המפתח היו נותנים ליהודים נמלטים.

כ 5-6 שנים עבד האב בסוריה, ולמד את סודות המקצוע, למד את הקשירות השונות, צביעה ותיקון שטיחים מן המומחים היהודים בסוריה הידועים במקצועיותם. לאחר מכן חזר לארץ ופתח מפעל קטן ברחוב שלוש בנוה צדק: עיני - ניקוי ותיקון שטיחים.

לימים עברה המשפחה לחולון והיתה בין המתיישבים הראשונים בעיר. הם גרו בבית שלידו הקימו את המפעל המשפחתי.  "חיי המשפחה", מספר רוני "התנהלו סביב המפעל, כאשר אבא מכניס את ארבעת בניו בסודות המקצוע. "אמא היתה מגישה את ארוחות הבוקר והצהרים בצל עץ הפקאן העצום. בצילו גם הרתחנו צבעים בסירי נחושת על פתילות פרימוסים, תיקנו שטיחים וניקינו". "כילדים" הוא מספר "למדנו להכיר ולאסוף צמחים ואבנים להפקת הצבעים וגם שמענו על בורות חימר ענקיים בהם הבעירו אש והרתיחו  את הצבעים בעבר".

אך כמה סודות נשארו בידי האב, ורוני עיני מספר על  שני שטיחים בני  למעלה מ 90 שנה, מאיטליה. "הגיעו זוג שטיחים זהים למפעל בלוד, לאחר שאבא פרש מעבודתו. באיטליה הם היו בבית כנסת מונחים על שולחן קריאת התורה. על השטיחים הופיעו מוטיבים של בית המקדש . שולי השטיחים נשחקו והיה  צורך לשחזר, בין היתר, צבע סגול מיוחד. כל חיפושינו אחר חומר טבעי שישחזר את הסגול לא צלחו,  ופנינו לאבא שיבוא ויציל. העונה היתה חורף והאבא שלח אותנו לחפש סברס סגול על חוף הים" הגבנו קצת  בלגלוג: "מה לסברס בחורף ועל שפת הים?  ומה לסברס ולצבע סגול?"

 "בסופו של סיפור" ממשיך רוני "נזכרנו שבילדותינו היינו קוטפים את פרי הסברס הסגול בחורף והפרי היה צובע את ידינו בסגול וגם, לאחר שאכלנו אותו, את השפתיים והחיך, ונראינו כמו דרקולות". ואכן הסברס הסגול הוכיח את עצמו והשטיח תוקן.

לימים כאשר האב רצה להעביר את המפעל לארבעת בניו הוא אסף אותם והתנה את העברת המפעל לידיהם בכך שכל הבנים שותפים. הבנים שכל אחד עסק במקצוע משלו, חזרו למלאכה שלמדו בילדותם. האח בני שלמד את סודות הצביעה מנהל יחד עם בנו את סדנת הצביעה במפעל, ארז  ורוני אחראים על הניהול .

לפני כשש שנים האב מנשה נפטר.

כאשר מגיע שטיח עתיק (למעלה מתשעים  שנה) לתיקון זה יוצר אתגר עצום. שטיחים צפופים נקשרו על ידי ילדים שידיהם קטנות, ולעיתים  עבדו בשורה מספר ילדים שכל אחד קושר במתח קצת שונה ויש לשים לב לכך. יש להכיר את ארץ מוצאו של השטיח ומכאן להבין את סוגי הקשרים בו, יש לזהות את חומרי הצביעה, אך גם לקחת בחשבון את הדהייה הטבעית במשך השנים וכן השפעת צבעי חוטים קרובים. תהליך הפקת צבע לתיקון שטיח עתיק  לדוגמא, יכול להיות ארוך תוך שימוש בכמות עצומה של חוט כדי להגיע בנסיונות ובהתקדמות צעד צעד אל הצבע הרצוי. 

אל המפעל שרכז שם עולמי בתחום מגיעים גם אספנים ידועים בינהם יוסי בנימינוף שמשמש גם מעריך עתיקות למלכת אנגליה. "לפני כשנה" רוני ממשיך בסיפוריו "הזמין בנימינוף את בני המשפחה לסיור בבורכה ואוזבקיסטאן. שם נפגשנו עם תושבי הכפרים  ובקרנו בסדנאות משפחתיות קטנות וראינו איך במרתפי הבית מרתיחים את סירי הענק  עם הצבעים עליהם שמענו בסיפורי אבא. יצאנו עם  נשות הכפר לאסוף פרחים, למדנו להכיר  שורשים וחלקי צמחים ואף אבנים וסלעים המשמשים לצביעה". הוא מספר על שדות עצומים בשלל צבעים ופרחים, הנאספים להפקת צבעים.  

סיפור אחר הוא סיפור של שטיח שמתאר את אברהם ושרה . "הגיע אלינו השטיח שהיה שייך  למשפחת קלפיש " מספר רוני סיפור של גאווה מקצועית, "והוא  היה אמור להגיע  לבית המכירות הפומביות כריסטי בלונדון תוך זמן  קצר, אך היה צורך בתיקון. המשפחה לא הכירה אותנו וראינו שהם מעדיפים לשלוח את השטיח למפעל בעל שם עולמי בחו"ל. אך היתה זו הבת הציירת שזיהתה את המומחיות שלנו והשאירה בידינו את התיקון הרגיש." ההמשך משלב שוב  את האספן בנימינוף. לעיתים שמתקנים שטיח עתיק פורמים קטע משטיח בגיל דומה שכבר התבלה, ומשתמשים בחוטים לתיקון, "הוא (בנימינוף) התקשר אלינו" מוסיף רוני" "והציע לשלוח לנו מניו יורק פיסת שטיח המתאימה לתיקון. והסוף - כאשר הגיע השטיח לבית המכירות , והצהרנו כדרוש על כך שעבר תיקון, הסיפוק הגדול היה שמומחי בית המכירות לא זיהו את מקום התיקון והשטיח  נמכר בכריסטי בחצי מיליון לירות שטרלינג".

כאשר ציינתי את השימוש ב"מי רגלים" (שתן) לייצוב צביעה רוני מיד נזכר בסיפור אחר "בטורקיה ראינו מיכלי ענק מלאים בשתן פרות. לשאלתנו סיפרו לנו שכאשר מזייפים שטיח חדש לישן טובלים אותו בשתן הוא מקבל גוון ישן יותר, כך גם טבילה בתה. אחר כך פורסים את השטיח בבאזר מקומי ואלפי העוברים עוזרים לו להראות ישן". 

האב מנשה והבן ארז בסדנת הצביעה

שטיחים בעולם כולו וביהדות גם שמשו להעברת סיפורים וסמלים. בשטיחים יהודיים בגולה אפשר לזהות את אותיות ירושלים בהיפוך כדי להסתיר את היהדות מזרים, מגני דוד משולבים בדוגמא, עמודי המקדש ועוד. גם בעולם הנוצרי צלבים ומוטיבים דתיים שולבו באריגה . רוני מספר על שטיחי כרמל המיתולוגיים והבעלים הראשון שפירא שהעתיקו דוגמאות משטיחים פרסיים שבהם שולבו צלבים בהשפעה אירופאית. שפירא זיהה את המוטיבים הנוצריים והוציא אותם מדוגמאות שטיחי כרמל .

רוני שאוסף בביתו  שטיחים, משטיחים שבטיים פרימיטיביים עד שטיחים עתיקים יקרי ערך.  מספר שמה שמנחה אותו בבחירת שטיח הוא אומר, זה הסיפור שמאחורי השטיח.

הוא מסיים בסיפורם של בני משפחה "יום אחד הגיעו אלינו בני משפחה שהוריהם נפטרו והביאו שטיח שארג האב. לילדים השטיח נראה סתמי, אך הסתבר שהאב  שהיה אורג שטיחים מומחה בפרס ארג לתוך השטיח את סיפור אהבתו לאשתו. בתוך 24 אליפסות צייר בחוטים תמונות מחייהם המשותפים. הנכדים שחשבו שבידיהם "סתם שטיח" התרגשו לגלות את המסתתר בקשריו ובחוטיו".

לאחרונה יזם המפעל תערוכה משותפת עם מסלול האריגה בשנקר, שהנושא הוא "מבית אבא"  העבודות המרגשות הוצגו במפעל ויעברו לשנקר. על כך  בבלוג הבא.